סיפור איבנז: מותג גיטרה איקוני

זמן לא רב, הושינו הבין שיש מכשיר אחד מעל לכל שהיה פופולרי מכדי להתעלם ממנו: גיטרות אקוסטיות.

הוא הבין שהעלות הנמוכה, הרב-צדדיות והקלות בלימוד הגיטרה פירשו שהמכשירים האלה היו דבר בטוח.

אז בשנת 1929, הוא הקים את חברת הבת Hoshino Gakki Ten עשר לייבוא ​​גיטרות אקוסטיות שנעשו על ידי הלוטייה הספרדי סלבדור איבניז חיג'וס (1854-1920), שהוערך באיכות הביצוע שלהם. עם הידע שנצבר ממכירות ומשוב של לקוחותיו, הושינא גאקקי הוחלף מחדש לקראת ייצור קו הגיטרות שלהם, שנקרא תחילה סלבדור איבנז (פחות הדגשים), למרות שלא היה לו קשר עם איבנז עצמו.

בשנת 1935 התיישבה החברה בשם האיקוני כעת – איבנז.

עם בחירה אחת זו, נקבע הבמה לחברה זו שפעם קטנה לקחת את עולם הגיטרה בסערה.

נס מודרני

מלחמת העולם השנייה הייתה תקופה קשה עבור איבנז. הפקה צבאית הוצפה על כלי נגינה, ומפעל החברה בנגויה נהרס בהפצצות של חיל האוויר האמריקני. כאשר שאר הכלכלה היפנית סבלה מנפילת המלחמה, איבנז היה זקוק מאוד להפסקה.

למרבה המזל, אחד היה ממש מעבר לפינה.

בשנת 1955, נכדו של מטסוג'ירו, הושינו מסאו, בנה מחדש את המפעל בנגויה, שעדיין נמצא בשימוש כיום, והפנה את תשומת ליבו לפריחה שלאחר המלחמה שהיה בדיוק מה שאיבנז היה זקוק לו: R ock and roll.

עם התפוצצות הסלע המוקדם בשנות החמישים, הביקוש הרקיע שחקים לגיטרות חשמליות, ואיבנז שוחח מחדש היה בדיוק המקום בו היה צריך להיות כדי לעמוד בו. תעשיית אלקטרוניקה הולכת וגדלה סיפקה לחברה את הציוד הדרוש כדי לייצר במהירות ובזול גיטרות חשמליות איכותיות ומגברים כמו Ibanez EG1800 Rhythm או את Guyatone LG-30 . בנוסף לגיטרות ומגברים, החלה החברה גם לייצר תופים וגיטרות בס.

למעשה, איבנז מצא כי עד מהרה הם לא יכלו לעמוד בקצב והחל להתקשר בחברות חיצוניות כדי לעזור להם בייצור המוצרים שלהם.

בשנת 1962 נוסדה החברה-הבת תאמה סיסאקוושו התאגיד לייצור מכשירים ואביזרים חשמליים. במקביל המשיכה החברה לייצר גיטרות אקוסטיות כדי לעמוד בדרישות של מוזיקאים מסורתיים ופולקיים, שניהם ז'אנרים שחוו עניין מחודש בשנות ה -60.

אז מדוע איבנז הצליח כל כך טוב מזה?

אך לפני שאיבנז התפרסם ברחבי העולם, הם הפכו לראשונה לשמצה.

האירוע שעזר להם להשיג פרופיל מחוץ ליפן? תביעה.

הפשע שעשה הון

הרוקנרול המשיך לכבוש את גלי האוויר, וכל מתבגר בצפון אמריקה רצה גיטרה שתטשטש באופן מביך אקורדים בתקווה לסטארדיה, או לפחות להרשים ילדים אחרים. אבל מותגים אמריקאים אייקוניים כמו Rickenbacker, Gibson ו- Fender פשוט לא היו מסוגלים לעמוד בקצב מבלי להקריב איכות, ולמרבה הצער זה בדיוק מה שהם עשו.

בעוד מוזיקאים שואפים ומקצוענים בכל מקום נמאסו מהעלויות העלויות והאיכות המצטמצמת של הגיטרות המוצעות על ידי היצרנים המקומיים, חושינו חיפש דרך לשוק האמריקני.

בשנת 1965 הם מצאו אחד כזה.

באותה שנה החליט יצרנית הגיטרות הארי רוזנבלום, שיצר גיטרות בעבודת יד תחת שם המותג "אלגר", לוותר על ייצור. הוא הכיר בכך שלמלאכה עצמאית אין שום סיכוי לעמוד בביקוש אם חברות גדולות יותר כמו פנדר לא היו מסוגלות, והבין שרק יצרן אחר בקנה מידה גדול יכול למלא את החסר.

הפיתרון שלו?

הציע את חברת המוזיקה המדלי שלו בפנסילבניה להושינו גאקקי, כדי לשמש כמפיץ היחיד של גיטרות Ibanez בצפון אמריקה.

גם הושינו וגם רוזנבלום הבינו את המפתח למיתוג: המראה הוא הכל.

באותה תקופה היה די נפוץ פשוט להעתיק עיצובים של חברות מצליחות ולשים שמות משלהם על המוצר. אמנם זה היה, מבחינה של זכויות יוצרים, מפוקפק מבחינה מוסרית, אם לא חוקי, אך בדרך כלל זה לא היה שווה את הטרחה של פעולה משפטית של מותגים גדולים יותר.

עם הרעיון הזה בחשבון, איבנז החל להעתיק את עיצוב הציפוי והצוואר של גיטרות גיבסון, במיוחד לס פול הידועה, תוך ניצול ההכרה העיצובית בה נהנה המותג. לשוק שלם של גיטריסטים חובבים או פחות ממומנים שרצו גיטרות של גיבסון, אך לא יכלו או לא היו יכולים להרשות לעצמם אחת לפתע, הייתה פתאום אפשרות הרבה יותר נגישה.

עותק של Ibanez Les Paul בסוף שנות ה -70, למשל, הוחזר על $ 300- $ 400 ( $ 1,270- $ 1,694 בשנת 2019 ) , חלק מהעלות של המאמר המקורי, אשר מכר בין 850 $ ל- 950 $ ( $ 3,345- $ 3,738 $ ). עם בניה וביצועים דומים, אלקטרוניקה טובה יותר, תג מחיר קל יותר ולקוחות שלא ממש הוטרדו מההבדלים, גיטרות איבנז למעשה מכרו את עצמן.

אין תחרות, נכון?

ובכן, גיבסון לא חשב כך, ובשנת 1977 הגיש תביעה בפילדלפיה נגד הושינו ארה"ב על העתקת המוצרים שלהם. הושינו התיישב מחוץ לבית המשפט בשנה שלאחר מכן, אך העותקים המדויקים כמעט של גיטסון ופנדרס נודעו כגיטרות "עידן התביעה". אפילו עכשיו, הגיטרות הללו הן חפצים מוערכים, שידוע לשמצה שלהם הפך להיות חלק מהערעור שלהם.

אבל עידן התביעה לא היה טוב רק לזכויות קניין רוחני. במשך עשרים שנה בנה איבנז בסיס לקוחות מאובטח בצפון אמריקה יחד עם הכרת המותג, מחוזק בתיק בית המשפט. עם הפרופיל הזה הם התחילו להתרחק מעותקים ובמקום זאת הכניסו את האנרגיה שלהם לעיצובים שלהם, כמו איבנז רודסטאר או הסדרה אייקמן שעכשיו היא ארכיטיפית.

איבנז הוקם היטב כמותג בפני עצמם, התכונן לשלב הבא במסעם.

מרכז הבמה: סיפור ההצלחה של שנות ה -80 של איבנז '

עם עיצובים מקוריים ומכירות קבועות בצידם, איבנז החל לחפש לנצל עשרות שנות ניסיון בייצור גיטרה באמצעות אחד הטריקים העתיקים ביותר בספר: אישורים מפורסמים.

הושינו טלטל את דימויו ככלי צילום של עיצובים טובים יותר והתחיל לזכות בהכרה גם כיצרן איכותי וגם כמעצב חדשני, אך הם היו זקוקים למישהו שיעניק להם יתרון, מישהו עם שניהם הכרת שם כ מוזיקאי נהדר ועם הצ'ופים לגבות אותו, כמו גם מישהו שמכובד בתעשיית המוזיקה.

המוזיקאי ההוא?

סטיב וואי האגדי, מהתהילה של פרנק זאפה.

איך איבנז ואי נפגשו זה סיפור טהור של מזל.

עד 1986, וואי לא הסתפק במה שהוא ראה כחסרונותיהם של פנדרים וגיבונס בני זמננו, ששניהם מכרו דגמים עם תכונות שמצא חן בעיניהם, אך אף אחד מהם לא שיווק מכשיר המשלב את כל העדפותיו. איבנז, כששמע שאחד הגיטרות של וואי נגנב במהלך הסיור, הציע לו מחליף אותו יוכל לעצב. וואי, שרצה היצע קבוע של גיטרות, הסכים בתנאי שהתוצאה תהפוך למודל ייצור ולא לחד פעמי בהתאמה אישית.

כמה חודשים לאחר מכן נולד ה- Ibanez JEM והמכשיר החל להופיע על הבמה בידיו של Vai בשנת 1987. Vai עיצב גם את היקום Ibanez, גיטרה חשמלית עם שבעה מיתרי גוף.

העולם התיישב והבחין באמן ששיחק עם דייוויד לי רוט ואוזי אוסבורן שאושר על יצרנית גיטרה יפנית מעורפלת פעם. Ibanez גם משך תשומת לב לערובה הלא שגרתית שכל אחד מהגיטרות שלהם הושמע ביד בכדי להבטיח איכות לפני שנמכר.

איבנז הגיע לבסוף למרכז הבמה לאחר שזכה למוניטין כיצרן איכותי. הם אפילו החלו למכור מוצרים משלהם ביפן מולדתם לראשונה בשנת 1982.

בשנות התשעים ראתה החברה קשרים עם מוזיקאי הרוק ג'ו סאטראני וגיטריסט הג'אז פט מת'ני. עם מוזיקאים כמו סטיב מילר ( מלהקת סטיב מילר ), הבסיסט פול גריי מסליפנוט, והמתופף דומיניק האוורד שהשתמש במוצרי איבנז, הפכו הכלים והציוד של החברה לשם בית מוזיקלי.

איבנז המשיך להתנסות בחומרים חדשים כמו לותיט הפלסטיק הוטה-לחץ לסדרת Ergodyne שלהם. במקביל המשיכה החברה לצמוח את עסקיה, תוך שהיא פותחת סניף בלוס אנג'לס כדי לספק את הסחר המקצועי, תוך התרחבות לדרום קוריאה וסין לייצור הן והן כדי לענות על הצרכים של סצינות הפופ והרוק הפורחות בשתי המדינות. .

עם ההצלחה והנכונות שלהם לקחת סיכונים, כמו גם את תשומת הלב שהם נותנים למה שהלקוחות שלהם רוצים ומה עובד, איבנז בטוח לייצר מכשירים וציוד איכותי במשך זמן רב עדיין.

שתף תמונה זו באתר שלך

</p> <p></p> <p> <strong> כלול ייחוס ל- https://www.guitarfella.com/ עם גרפיקה זו. </ strong> </p> <p></p> <p> <a href='https://www.guitarfella.com/ibanez-history/'> <img src="data:image/svg+xml,%3Csvg%20xmlns='http://www.w3.org/2000/svg'%20viewBox='0%200%20100%200'%3E%3C/svg%3E"alt =' מיתרים בהרמוניה אקוסטית גיטרה חשמלית וגיטרה בס 'width =' 100% 'border =' 0 ′ data-lazy-src="https: //www.guitarfella.com/wp-content/uploads/2019/09/Strings -in-Harmony-אקוסטית-חשמלית ובס גיטרה.jpg" /><noscript><img src = 'https: //www.guitarfella.com/wp-content/uploads/2019/09/Strings -in-Harmony-אקוסטית-חשמלית ובס גיטרה.jpg 'alt =' מיתרים בהרמוניה אקוסטית גיטרה חשמלית וגיטרה בס 'width =' 100% 'border =' 0 ′ /></noscript> </p> <p></p> <p>

הפניות: